הגשם האחרון שולמית ספיר-נבו

הגשם האחרון

אִם הָיִיתִי יוֹדַעַת

שֶׁזֶּה יהיה הַגֶּשֶׁם הָאַחֲרוֹן

הָיִיתִי גּוֹנֶבֶת עָנָן

הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לַקֶּשֶׁת לְחַכּוֹת

וְקוֹטֶפֶת כַּמָּה צְבָעִים

הָיִיתִי לוֹקַחַת אֶת חֻלְצָתְךָ

וּמַלְבִּישָׁה בָּהּ

אֶת לִבִּי

הוא מתחיל

הוּא מַתְחִיל

לְאַט

נוֹגֵעַ לִי טִפָּה בְּכָתֵף

לוֹחֵשׁ לִי רוּחַ

וְעָלֶה מִתְחַלֵּף

כְּאִלּוּ הוּא לֹא

מִתְכַּוֵּן

לְהַרְטִיב לִי אֶת

הַלֵּב

היום

הַיּוֹם

וְלֹא מָחָר

לִפְנֵי שֶׁצֶּבַע עֵינֶיךָ

יִתְחַלֵּף

הרגע הזה

הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁאַתָּה מַתִּיר

לִפְעִימוֹת הַלֵּב לָלֶכֶת

לְאִבּוּד,

אַחַר כָּךְ

אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶת הַיָּם

לְמַלֵּא אֶת

הֶחָסֵר

ספרו לי

סִפְּרוּ לִי

הַשְּׁחָפִים הַצְּחוֹרִים

אֶת בֹּא הַחֹרֶף

וַאֲנִי,

הִמְרֵאתִי אִתָּם

מֵעַל סִפּוּן שֶׁנֶּעֱצַר

בְּגָדַת הַיַּרְקוֹן

מַקְשִׁיבָה

לִקְרִיאות עֶרְגָתָם

הַנּוֹשְׁרוֹת

עַל פְּנֵי הַמַּיִם

אולי

אוּלַי

בִּזְמַן אַחֵר

בְּחַיִּים אֲחֵרִים

אִם נִפָּגֵשׁ שֵׁנִית

בְּעוֹדֵנוּ תְּמִימִים וּפְשׁוּטִים

יִהְיֶה לָנוּ אֹמֶץ

לְהַנִּיחַ לַלֵּב לְהוֹבִיל

אוֹתָנוּ

לְמַסָּע מֻפְלָא

וְלֹא נֹאבַד בְּשָׁעוֹן

שֶׁיָּדָיו קְצָרוֹת

לְהָכִיל אֶת מָה

שֶׁפִסְפַסְנוּ

תַּבְטִיחַ לִי

הנרקוד

הֲנִרְקֹד

בַּאֲפֵלָה

אֶת כָּל הַכֵּן

וְהַלֹּא

שֶׁלָּנוּ

אֶת הַמֶּרְחָק

הַמַּפְרִיד

וְהַמְּחַבֵּר בֵּינֵינוּ

הֲנִרְקֹד

אֲהוּבִי הַזָּר

בְּמַיִם רְדוּדִים

לִבְרֹחַ

אוֹ בְּאוֹקְיָנוֹס עָמוֹק

לִלְכֹּד תְּשׁוּקָה

קוֹרְעִים מֵעָלֵינוּ

אֶת בִּגְדֵי הַשֶּׁקֶט

וּמַנִּיחִים לַפִּתּוּי הָרִאשׁוֹן

לְהַדִּיחַ אוֹתָנוּ

לָרִקּוּד הָעָרוּם

שֶׁל בְּרֵאשִׁית

בשדה הקיץ שלי

בִּשְׂדֵה הַקַּיִץ שֶׁלִּי

עוֹלֶה חָצָב רִאשׁוֹן

בְּאוֹר רַךְ

וְאִתּוֹ חֶרְמֵשׁ

יָרֵחַ

הַכֹּל שָׁקֵט

בִּשְׁעַת עֶרֶב זוּ

גַּם הַלֵּב

הַמַּקְשִׁיב לִפְעִימוֹת

הַסְּתָו

הַמִּסְתַּנְּנוֹת

וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּיָדוֹ

לַעֲצֹר אֶת

הַגֶּשֶׁם

הכל אמיתי

הַכֹּל אֲמִתִּי

גַּם מָה שֶׁלֹּא אֲמִתִּי.

בָּרֶגַע שֶׁחָשַׁבְתָּ עָלָיו

רָצִיתָ אוֹתוֹ

הִרְגַּשְׁתָּ

כָּתַבְתָּ-

נָתַתָּ לוֹ חַיִּים

לא חבל

לֹא חֲבָל כָּךְ

עַל רֵיחוֹת הַיַּסְמִין

הַמְּפֻזָּרִים עַל הַמִּדְרָכָה,

רֵיחוֹת שֶׁנּוֹעֲדוּ לְתַעֲנוּגוֹת

לַיְלָה

בִּרְחוֹבוֹת הָאַהֲבָה

שֶׁל צַוָּארָהּ

בטרם

אֲמַלֵּא יָדַי

בְּאֹשֶׁר

בְּעֵת גֵּאוּת

בְּטֶרֶם

יַעֲלֶה הַשֵּׁפֶל

וּבְּחַכָּתוֹ

קֶרֶס

במערה שלי

בַּמְּעָרָה שֶׁלִּי

גָּר עַכְשָׁו

דֹּב לָבָן

הַמִּתְכּוֹנֵן

לִשְׁנַת הַחֹרֶף

וּפַּרְוָתוֹ מְכַבָּה

גַּעֲגוּעִים מְיֻתָּרִים

כשאתה בא

כְּשֶׁאַתָּה בָּא

לְפֶתַע

כַּסְּעָרָה

מְנַפֵּץ בִּן רֶגַע

אֶת חוֹמַת הָאֶבֶן

הַשְּׁלֵוָה

אֲנִי מַפְסִידָה לְךָ

שׁוּב

בִּקְרַב

מַגָּע .

כובע הקסמים

כּוֹבַע הַקְּסָמִים שֶׁלּוֹ מוּכָן

הוּא מַפְלִיג לְאָרֶץ

חֲלוֹמוֹתָיו

וַאֲנִי

אוֹרֶזֶת

אֶת מָה שֶׁנִּשְׁאַר