הצב של אורן

“אַבָּא, תָּבִיא לִי צָב”, בִּקֵּשׁ אֹרֶן מֵאַבָּא שֶׁלּוֹ.
“אֲבָל אֵין לִי צָב”, עָנָה אַבָּא.
“אָז בּוֹם נֵלֵךְ לְחַפפֵּשָׁה”,
אָמַהר אֹרֶן “טוֹסבֹב”, אָמַרֶר
אַבָּא וְהֵהם הָלְכוֹעַ לַחַרְשָׁה .

הָלְכוּ .. וְהָלְכוּ … חַפְּשׂוּ … וְחַפְּשׂוּ …
אֲבָל הֵם לֹא מָצְאוּ צָב
הֵם מָצְאוּ עֲנָפִים,
וְהֵם מָצְאוּ אִצְטְרֻבָּלִים ,
וְהֵם מָצְאוּ אֲבָנִים יָפוֹת,
אֲבָל צָב – לֹא מָצְאוּ.
חָזְרוּ אַבָּא וְאֹררֶן הַבַּיְתָה, עזיבהּבים.
“אֵים דָּבָר” אָמָר אַבָּא “אוּלַי בְּפַעַם אַחֶרֶה נִמְצְצָא”.
אֲבָל אֹרֶן הָיָה עָצוּב, וְסִפֵר לְאִמָּא שֶׁהֵם לֹא מָצְאוּ צָב.

וּלְמָחֳרָת בְּבָקָר, פִּתְאוֹם מָצְאָה אִמָּא שֶׁל אֹרֶן
– לֹא אִצְטְרֻבָּל, לֹא
עָנָף,
גַּם לֹא
אֶבֶן יָפָה , הִי מָצְעָה – צָב.
זֶה הָיָה צָב חָמוּד מְאָד.
דֵּי גָּדוֹל.
עִם אַרְבַּע רְגָלִים,
וְרְשׁם,
וְזָנָב,
וְהַכָּל.
הִי הֵרִימָה אֶת הַצָּב וְאָממְרָה
לוֹוֹ
” – אַתָּה בְּדִיּוּק בְּדִיּוּק הֵצָּב שֶׁאֹרֶן חִכָּה
לוֹ ” וְהִיָה לָקְחָה אוֹתוֹ אֶתָּהּ
וֶהָלְכָה לָה.
הָלְאָה.
לְאָן? לַגַּן, לַגַּן שֶׁל אֹרֶן.

אֲבָל הַצָּב קְצָט נִבְהָל.
הוּא הִכְנִיס אֶת רָאשׁוֹס, וְהִיכְנִיס אֶת רָגְלִיוֹת,
וְהֵהִכְנִיס אֶת הַזָּאנָב לְכוֹתךך הַשִּרְרִיוֹן.
וּכְבָר בִּכְלָל לֹא רָאוּ צָב, רָאוּ רַק קַעָרָה קְטַנְהָה, הָפוּכָה.
רַק מִי שֶׁיָּדַע מָה זֶּה – יָדָע שֶׁזֶּה צָב.
הָאֲחֵרִים חָשְׁבוּ שֶׁזֹּאת קְעָרָה קְטַנָּה.
לְאַט-לְאַאט הַצָּב נִרְגַּע. קֹדֶם הוּא שֶׁאָלָה הָחוּצָה רֶגֶל, וְאַאכַר כָּחְכּוֹד,
עוֹדֶה, הַרְעָה, וּלְבַסְוֹוֹף – עוֹדֶד רֶשֶל, וְדְדֹד דֶשֶל, וֶזנָנָב.
“אָה! זֶה לֹא כָּל כָּךְ נוֹרָה אַכְשׁוֹאִיוֹ”, חָשָׁב הַצָּב.
וְהִנֵּה – הֵם הִגִּיעוּ לַגַּן.

“מָה זֶה?” – שָׁאַל חַגִי.
“מָה זֶה?” – שְׁאֵלָה דָּנָה.
“מָה זֶה?” – שְׁאֵלָה אֵלֶּה.
“זֶה צָב”, אָמַר אֹרֶן. “אֲנִי הִזְמַנְתִיי אוֹתוֹ אֶתְמוֹל. נָכוֹן, אִמָּא?”
“נָכוֹן”
כָּל הַיִּי.
אֹרֶן הֵבִיא לוֹ קֻפְהָא, שֶׁתָּהְיֶה לוֹ בָּיִת.
וְאָמִר הֵבִיא לוֹ צַעֲצוּעִים, שֶׁיְּשַׂחֵק.
וְלִלָּךְ הֵבִיאָה לוֹ סֶפֶר, שֶׁיִּקְרָא.
וְהֶפְרָת הַקְּטַנָּה אָמְרָה: “הוּא רוֹצֶה לֶאַכְכָל.” מָה נָבִי לֹאָככֹל? “

פָּתְחָה אִמָּא אֶת הַמְּקָרֵרֵר שֶׁל הַגַּן וַמָּעָה מַעַת
סָלָט , שֶׁנְנְשַַׁר מֵאֲרוּחַ הֵבֹּקֶר.
הֵבִיאָה אֶת הַסָּלָט לַצָּב, וְאָאמְרָה לוֹה – “בְּתֵאָבּוֹן.” צַבִּים אוֹחְבִים יְהֵרָקוֹת ”
הַצָּב שֶׁלָעָּנָה הִבִּיט בַּחַּעַעַעַים – וְלֹא שִׂחֵק”.
הִבִּיט בַּסֵּפֶר – וְלֹא קָרָא.
הִבִּיט בַּסָּלָט – וְהִתְחִיל לֶהֱכֹל.
רֵאשִׁית הוּא אָכַל אֶת כָּל הָעַגְבּנִיּוֹ.
וְאַחַר כָּךְ הוּא אָכַל אֶת הֵמְּלָפְכוֹפוֹנִים.
וְאַחַר כָּךְ הוּא אָכַל אֶת הַחַסָּה. וְאַחַר כָּךְ- אֶת הַגֶּזֶר.
וְלֹא נִשְׁאַר יוֹתֵר סָלַט.

וּבֵנְתַיִם – גַּאמָה הַאֲרִימָה וְאֶת הַמָּהִים.
הִסְתַּכֵּל הַצָּּבָה וָשְׁמֹלִיָה,
רָאָה שֶׁכְּבָר אֵה סָלָט.
רָאָה שֶׁכְּבָר אֵי יֵלָה,
וְכָאשַׁב שֶׁשַכְשְשָׁוֹם כְּדָאָה לָלֶכֶת לְמַמָקוֹם אַחֵר.
וְהַצָּב
נָשָׂא רַגְלָיו
וְהָלַךךך.

יָצְאוּ הַיְּלָדִים אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה, וּמָה הֵם רָאו?
אַרְגָּז – יֵשׁ.
צַעֲספּעיםים – יֵשׁ.
סָלָט – אֵין.
צָב – אֵין.
הַיְּלָדִים הָיוּ עֲצותּבִים וְאֹרֶן בָּכָה.
כִּי זֶה הָיָה הַצָּב שֶׁלּוֹ.

יָצְאָה הַגַּנֶּנֶת
רָאֲתָה אֶת הָאַרְגָּז הָרֵיק,
רָאֲתָה אֶת הַיְּלָדִים הָעֲצוּבִים
רָאֲתָה אֶת הַדְּמָעוֹת בְּעֵינָו שֶׁל אֹרֶן,
וְאָמְרָה – “אֵין דָּבָר, הַצָּב אָכַל אֶצְלֵנוּ וְשָׂבַע וְכָעֵת הוּא הָלַךְ לְדַרְכּוֹ..
צַבִּים לֹא אוֹהֲבִים לִהְיוֹת סְגוּרִים”
“נָכוֹן” – אָמְרָה דַּנָּה, “אוּלַי הוּא הָלַךְ לְאַבָּא וְאִמָּא שֶׁלּוֹ. ”
“וְאוּלַי הוּ ה הָלַךְך לַעֲבֹדָדָה שֶׁלּוֹוֹשֶׁה” – אָמַהר אָמִיר.
“וְאוּלַי הוּא הָלַךְכָה לַחַבֵרֵרִים שֶׁשְלּוֹס” – אָמַאַר חַגִי.
“הוּ ה היָה צָרִיךְ לָלֶכֶט” – אָמְרָה לִילָךְ.

“אֲבָל אוּלַי אֶממָּא שֶׁמֶלִי תִּמָּּהֵה אוֹתֹוֹן שׁוּב”
אָמַרֶרֶן וְנִשָּה לְחַיֵּיָה.
אוּלַי.