השועל והחסידה

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חָיוּ שׁוּעָל וַחֲסִידָה.

היוּ הַשְּׁניִּים חֲבֵרִים טוֹבִים.

יוֹם אֶחָד הִזְמִין הַשּׁוּעָל אֶת הַחֲסִידָה לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

.בָּאָה הַחֲסִידָה לְבֵית הַשּׁוּעָל, וְהנֵּה עַל הַשֻּׁלְחָן, צַלַּחַת שְׁטוּחָה, וּבְתוֹכָהּ מָרָק

 ,הַשּׁוּעָל לקק אֶת הַמָּרָק בִּלְשׁוֹנוֹ, וְאילוּ הַחֲסִידָה לֹא יָכְלָה לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ

.אֶלָּא לְהַטְבִּיל בּוֹ בְּקֹשִׁי אֶת קצֶה הַמָּקוֹר כִּי שְׁטוּחָה הָיְתָה הַצְלָחַת

“צַר לִי מְאֹד, כִּי הַמָּרָק שֶׁלִּי אֵינֶנּוּ לְטַעְמֵךְ”, אָמַר הַשּׁוּעָל.

“רוֹאֶה אֲנִי כִּי לֹא לַגַמְת מִמֶּנּוּ, אַף לֹא מְעַט”.

“הַמָּרָק הוּא טוֹב וְגַם טָעִים”, אָמְרָה הַחֲסִידָה,  ” אַךְ אֲנִי אֵינֶנִּי רְעֵבָה,

כִּי אָכַלְתִּי בְּבֵיתִי לִפְנֵי שֶׁבָּאתִי לְכָאן.

וְאוּלַי תָּבוֹא אַתָּה אֵלַי, יְדִידִי הַטּוֹב,  לְהִתְאָרֵחַ אֶצְלִי מָחָר, לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרָיִם?”

“בְּשִׂמְחָה רַבָּה״,  עֲנה הַשּׁוּעָל.

לְמָחֳרָת, בָּא הַשּׁוּעָל לְבֵית הַחֲסִידָה, וְהִנֵּה עַל הַשֻּׁלְחָן

כַּד צַר וְגָבוֹהַּ וּבְתוֹכוֹ נתחֵי בָּשָׁר.

מִהֲרָה הַחֲסִידָה וְהִכְנִיסָה אֶת הַמָּקוֹר אַל תּוֹךְ הַכַּד,

עַד לתחתיתו, וְאָכְלָה בְּתֵאָבוֹן.

וְאילוּ הַשּׁוּעָל הָרָעֵב, לֹא יָכֹל הָיָה אֶלָּא לְלַקֵּק אֶת הַכַּד מִבַּחוּץ.

גָּמְרָה הַחֲסִידָה אֶת הָאֲרוּחָה, וְאָמְרָה לְשׁוּעָל:

“צַר לִי מְאֹד, כִּי הַמַּאֲכָלִים שֶׁהֵכַנְתִּי אֵינָם לְטַעֲמְךָ  וְלֹא אָכַלְתָּ דָּבָר”.

עָנָה הַשּׁוּעָל וְאָמַר: “אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ בְּטוֹב וְהָרוֹפֵא אָסַר עָלַי  לֶאֱכֹל הַיּוֹם”

וּמֵאָז אֵין הַחֲסִידָה מְבַקֶּרֶת אֵצֶל הַשּׁוּעָל, וְהַשּׁוּעָל אֵינוֹ מְבַקֵּר בְּבֵיתָהּ שֶׁל הַחֲסִידָה, וְשׁוּב לֹא הָיוּ חֲבֵרִים”.