הצרצר והנמלה

הַצְּרָצַר אהב מְאוֹד לְנַגֵּן

                         וְלָשִׁיר.

הוּא נִגֵן,

        שַר

          וְבִּילָה כָּל הַקַּיִץ.

הוּא הָיָה שָׂמֵחַ,

וְהִזְמִין הֲמוֹן יְדִידִים שֶׁבָּאוּ לֵהָנוֹת מֵהַמּוּסִיקָה שֶׁלּוֹ וּמֵהַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ.

לַנְּמָלִים לֹא הָיָה זְמָן לְבַלּוֹת.

       הֵן עָמְלוּ  כָּל הַקַּיִץ.

הַנְּמָלִים אָסְפוּ גַרְעִינִים

         וְאָגְרוּ אוֹתָם בַּקִּינִּים שֶלָהֶן לִימֵי הַחוֹרֶף.

בְּכָל פַּעַם שֶׁהַצְּרָצַר הִזְמִין אוֹתָן לְבַלּוֹת אִתּוֹ,

הֵן עָנוּ לוֹ: “אֵין לָנוּ זְמָן.

                 אֲנַחְנוּ חַיָּבוֹת לְהַסְפִּיק לְמַלֵּא אֶת הַמַּחְסָנִיִם שֶׁלָּנוּ עַד הַחֹרֶף.

                                                        כְּדַאי שֶׁגַּם אַתָּה תַּעֲשֶׂה כָמוֹנוּ.”

אֲבָל הַצְּרָצַר הִמְשִׁיךְ לְנַגֵּן וְלָשִׁיר. וְאַף הִפְצִיר בַּנְמָלִים לַבוֹא וּלְבָלוֹת אִתוֹ.

הַחֹרֶף הִגִּיעַ.

שֶׁלֶג כָּבֵד כִּיסָה אֶת הָאָרֶץ,

                       הָיָה קַר מְאֹד, וְעַל הָעֵצִים וּבַשָׂדוֹת לֹא צָמְחוּ פֵּרוֹת.

הַצְּרָצַר לֹא מָצָא אֹכֶל בְּשׁוּם מָקוֹם.

הוּא הָיָה רָעֵב

             וְחַלָּשׁ,

             וַאֲפִילוּ לֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְנַגֵּן וְלָשִׁיר.

הוּא הֶחְלִיט לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה מִן הַנְּמָלִים הַשְּׁכֵנוֹת שֶׁלּוֹ.

הָלַךְ הַצְּרָצַר הָרָעֵב מִקֵּן אֶל קֵן וּבִקֵּשׁ מָזוֹן.

“לֹא תְּקַבֵּל דָּבָר”, אָמְרוּ לוֹ הַנְּמָלִים,

        “כָּל הַקַּיִץ אַתָּה שַׁרְתָּ וְנִגיַּנְתָּ,

                      וַאֲנַחְנוּ עָבַדְנוּ קָשֶׁה וְאָסַפְנוּ מָזוֹן.

אַתָּה לֹא הִקְשַׁבְתָּ לָנוּ וְלֹא אָסַפְתָּ מָזוֹן לַחֹרֶף,

                                 וְלָכֵן

                                 עַכְשָׁיו אֵין לְךָ מַה לֶאֱכוֹל.”

הַצְּרָצַר הָיָה עָיֵף וּמְיוֹאָשׁ.

            “זֶהוּ”,

                 אָמַר לְעַצְמוֹ בְּקוֹל חַלָּשׁ,

                                 ” אֲנִי אָמוּת בַּקוֹר וּבָרָעָב.”

” אַתָּה לֹא תָּמוּת”,

          שָׁמַע פִּתְאוֹם קוֹל לְיָדוֹ.

                            הוּא נִבְהַל,

                         כִּי חָשַׁב שֶׁהוּא לְבַד.

נְמָלָה קְטַנָּה עָמְדָה לְיָדוֹ וְסּמְּנָה לוֹ לָבוֹא אַחֲרֶיהָ.

                                       הִיא הוֹבִילָה אוֹתוֹ לַקֵן שֶׁלָּהּ.

הַקֵּן הָיָה חַמִּים וְנָעִים,

       וְהָיוּ בּוֹ הַרְבֵּה נְמָלִים.

                             “תִרְאוּ אֶת מִי הֵבֵאתִי!”

                                   קָרְאָה הַנְּמָלָה הַקְּטַנָּה.

הֲמוֹן נְמָלִים יָצְאוּ מֵהַחֲדָרִים שֶׁל הַקֵּן,  הִסְתַּכְּלוּ בַּצְרָצָר הֶעָיֵף וְהִתְלַחֲשׁוּ:

“מַה הוּא עוֹשֶׂה פֹּה?”

        “לָמָּה הִיא הֵבִיאָה אוֹתוֹ?”

“אוּלַי אֲנַחְנוּ נִתֵּן לוֹ לֶאֱכוֹל וְהוּא יָשִׁיר וַיְנַגֵּן לָנוּ?”

                                      שָׁאֲלָה הַנְּמָלָה הַקְּטַנָּה,

“כָּכָה נִהְיֶה כֻּלָּנוּ גַּם שְׂבֵעִים וְגַם שְׂמֵחִים.”

לְרֶגַע הָיָה שֶׁקֶט בַּקֵּן.

                          כֻּלָּם שָׁתְקוּ.

אַחַר כָּךְ הֵחֵלּוּ הַנְּמָלִים לִמְחֹא כַּפַּיִם.

                         “רַעְיוֹן מְצֻיָּן!

                          רַעְיוֹן מְצֻיָּן!”    צָעֲקוּ כֻּלָּם.

הַשִּׂמְחָה הָיְתָה גְדוֹלָה.

הַנְּמָלִים הַגִּישׁוּ אֶת הַמַּאֲכָלִים הַטְּעִימִים בְּיוֹתֵר,

                          וְהַצְּרָצָר נִגֵּן אֶת הַמַּנְגִּינוֹת הַמְּתוּקוֹת בְּיוֹתֵר,

                                        וְכֻלָּם אָכְלוּ

                                                 וְשָׁתוּ,

                                                             רָקְדוּ

                                                                 וְשָׂרוּ כָּל הַלַּיְלָה.