לִכְתֹּב

 לפני כמה שנים, ישבתי באיזה בית קפה, וחיכיתי למישהו, שהתעכב בדרך. הייתי קצת משועממת. היה לי פנקס קטן (ברור). היה לי עט (איך לא?).

אז… כתבתי משהו. משהו קטן. מאוד. דף אחד קטן, כמה חרוזים וזהו…

 לפי ההיגיון, הדף הזה היה אמור לעבור את האבולוציה הטבעית של דפים מסוג זה-

יום אחד להתגלות באיזה פנקס נשכח, לשמוע אותי שואלת את עצמי-“מה זה הקשקוש הזה? מה חשבתי לעצמי?” ו… להתקמט ולהיות מתוייק אחר כבוד… לפח…

אבל היי, איזה מזל שהחיים לא תמיד פועלים לפי ההיגיון (החיים שלי, לפחות :))-

אז כשפגשתי את הדף הזה, אמרתי לו- “חמוד, אם הגעת עד לפה, ושרדת את כל תהפוכות הגורל, אז כל הכבוד לך! ורק בשביל זה מגיע לך להתפרסם”. (מדברת עם דפים?? מה נסגר איתי?? הוא לא ענה דרך אגב.)

בכל מקרה, זהו. הפכתי אותו לספר. קטן. ספרון.

נראה לי שמגיע לו אחרי כל מה שהוא עבר  🙂

אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְעַצְמִי 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְתּוּמִי 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶל עַצְמִי 

הֲכִי בָּרוּר (אִם לֹא- אֶל מִי?)

אֲנִי כּוֹתֶבֶת בְּלִי לַחֲשֹׁב

אֲנִי כּוֹתֶבֶת כִּי זֶה טוֹב

אֲנִי כּוֹתֶבֶת בְּלִי בּוּשָׁה

כּוֹתֶבֶת מַה שֶׁמַּרְגִּישָׁה

אֲנִי כּוֹתֶבֶת בְּלִי תִּכְנוּן

וְזֶה נִפְרָשׂ (כְּמוֹ… תַּמְנוּן?)

חוֹשֶׁבֶת רַק עַל עוֹד שׁוּרָה-

לֹא מַה יִקְרֶה, לֹא מַה קָרָה,

רַק עוֹד שׁוּרָה עַל דַּף עֵירֹם

שֶׁמְּמַלֶּאֶת אֶת הַמָּקוֹם

וּבְלִי לִשְׁאֹל- לְמִי? לְמַה?

לֹא לְאַבֵּד אֶת הַזְּרִימָה

כּוֹתֶבֶת רַק בִּשְׁבִיל עַכְשָׁו

וְהִנֵּה כְּבָר…

הַדַּף-

נִכְתַּב.

🙂