אני יאחר: אנתולוגיה לירית

“אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל.
וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.”

(אדם בחייו, יהודה עמיחי)

א.

שָׁכַחְתִּי

  לִכְתֹּב

אֲנִי

מְאַחֵר

  בִּגְלַל

הַרְבֵּה דְּבָרִים

      מוּזָרִים.

ב.

כֵּן

אָבֵל אֲנִי עֲדַיִן

  יְאַחֵר היום

אֵין מָה

לַעֲשׂוֹת

  עִם זֶה

וַאֲנִי יַגִּיעַ

בְּעֶשֶׂר

    ניראלי

ג.

אֲנִי לֹא

  בָּטוּחַ

שֶׁאֲנִי

יַצְלִיחַ לְהַגִּיעַ

  הַיּוֹם.

אִם

  אֲנִי בָּא

אֲנִי יְאַחֵר

  בְּיוֹתֵר

  מִשָּׁעָה.

ד.

הַשָּׁעוֹן

  לֹא צִלְצֵל

וְהִתְעוֹרַרְתִּי

  מְאֻחָר

וְנִקְרְעָה לִי

  הַמַּסֵּכָה

    בַּדֶּרֶךְ.

וְלֹא עָלִיתִי

  לָאוֹטוֹבּוּס

אָז

  אֲנִי

  אֲאַחֵר

ה.

אֲנִי מֵאַחֵר

  מְעַט.

נהג עָשָׂה

כַּמָּה פְּנִיּוֹת

   לֹא נְכוֹנוֹת.

ו.

דִּבַּרְתִּי

  עִם אֲחוֹתִי

וְלֹא

  שַׂמְתִּי לֵב

      לַזְּמַן.

ז.

אֲנִי

  מְאַחֵר

וַאֲנִי

  לֹא בָּטוּחַ

כַּמָּה זְמַן

לְפַחוֹת

  20 דַּקּוֹת

הִתְבַּלְבַּלְתִּי

בֵּין שבע

  לשמונה.

ח.

אֲנִי מְאַחֵר

  בַּמַּמָּשׁ

  קְצָת

הָיִיתִי אֱמֹר

  לֹא –

אֲבָל

הַקַּו שֶׁלִּי כַּנִּרְאֶה

  הִגִּיעַ מֻקְדָּם

  יוֹתֵר

או –

כִּי הוּא לֹא

  הִגִּיעַ

פָּשׁוּט.

ט.

חָשַׁבְתִּי

  שֶׁאִמִּי הוֹדִיעָה

אֵבֶל

  אֲנִי מֵאַחֵר

סוּרִי

  מְחַכֶּה

  לְ

  מַ

  טּ

  ה

סְלִיחָה שֶׁלֹּא

     הוֹדַעְתִּי.

י.

מְאַחֶרֶת

בַּקְּצָת יוֹתֵר

  כִּי

הַנַּהָג עָשָׂה

  אֵיזֶה

סִיבוּב

מוּזָר.

יא.

קַמְתִּי

עִם אלרגיה

  וַאֲנִי

מְחַכֶּה

  שֶׁזֶּה יַעֲבֹר

וְאָז

  אֲנִי

  אָבוֹא.

יב.

אֲנִי מְאַחֶרֶת

  כִּי

אֲנִי עֲיֵפָה

  וְכִי

פּקוּק

בַּחֲצִי שָׁעָה

  אֲנִי

  חוֹשֶׁבֶת.

יג.

אַגִּיעַ מָחָר
בְּאִחוּר רְצִינִי

כִּי –

  אֲנִי מַגִּיעַ

  יָשָׁר

    מְהַצָּפוּן

אָז –

אֲנִי אַגִּיעַ

  רַק

סְבִיבוֹת עֶשֶׂר

  וָחֵצִי

אֲפִילּוּ

     אַחַת-עֶשְׂרֵה.

זֶה הָיָה –

  אוֹ זֶה

     אוֹ כְּלוּם.

יד.

הָאֱמֶת

  יָכֹל לִהְיוֹת

שֶׁאֲנִי

לֹא מְאַחֵר

בִּכְלָל.