בספר זה ננסה להבין  כיצד התייחס העולם הערבי לאורך השנים לנושא השואה

האם ומתי היו גילויי אמפתיה ליהודים ניצולי השואה בקרב העולם הערבי

מתי הפכו גילויי האמפתיה לדיבורים על הכחשת שואה ותעמולה פוליטית

כיצד השתלב השיח על השואה בשיח על הסכסוך הישראלי ערבי בארץ ישראל

במהלך המלחמה היה רוב העולם הערבי במעמד של משקיף על מה שהתרחש באירופה- אולם לא היה מדובר במשקיפים מהסוג שראינו באוכלוסיית אירופה שהיו אדישים לגורל היהודים- עמדו מן צד ולא עשו דבר,אלא  היו משקיפים שלא נכחו בזירת הפשע ולא היו חלק ממנה- להוציא את אלו שתמכו באופן פומבי בנאצים וסייע להם- כמו המופתי של ירושלים- חאג’ אמין אל חוסייני וכמוהו משתפי הפעולה עם הנאצים בעיראק בלוב ובתוניסיה.

ואולם, הם ידעו היטיב מה מתרחש והפכו להיות שותפים מלאים לפתרון הבעיות שיצרה המלחמה וזה הפך רבים מהם לכאלה שידברו באופן גלוי על המחיר שהם נדרשו לשלם על השואה והוא לידתה של המדינה היהודית בפלסטין וגירוש תושביה הערבים של הארץ.

ח”כ לשעבר ויו”ר סיעת בל”ד עזמי בשארה ביטא זאת כך:

“זירת האסון ההרסני של השואה הייתה אירופה ומבצעי ההשמדה היו אירופים ואולם הפיצויים שקיבלו היהודים על מה שעשו להם האירופים שולמו להם במזרח התיכון ועל חשבונם של הפלסטינים”.

השואה בתקשורת הערבית

במהלך המלחמה העיתונות הערבית כיסתה את מהלכי המלחמה והאירועים הפוליטיים שבעקבותיה בצורה נרחבת.

לצד אלו, הופיעו בעיתונות הערבית כתבות וידיעות על האכזריות הנאצית ועל מחנות הריכוז וההשמדה.

בשנות המלחמה ובשנים שלאחריה העיתונות הערבית תיארה בצורה מדויקת את מה שהתחולל באירופה כפי ששמעה את המידע מעיתונאים בריטים ואמריקאים.

כבר בינואר 1945 עם פרסום התיאורים על מה שקרה באושוויץ (כזכור מחנה אושוויץ שוחרר ע”י הצבא האדום ב27.1.45) .

העיתונות הערבית השתמשה בביטויים שתיאור בצורה מדויקת את מה שקרה כמו:

“טבח היהודים” (מד’בחת אל יהוד)

מעשי זוועה של הגרמנים ( פט’אאע אל אלמאן)

תאי גזים ( ע’רף אל ע’אז)

משרפות (אפראן)

ועוד..

מי שהרבה בתיאורים על מה שהתרחש היה העיתון המצרי שנחשב המוביל בעולם הערבי -אל אהרם- שדיבר על הקורבנות היהודים (שהדאא אל יהוד) ועל ה”אסון היהודי”- (נכבת אל יהוד)

גם עיתונים אחרים בעולם הערבי כמו אל לואא– שהיה עוין את הציונות תיאר את השואה כ”מכה קשה” ומעשי הנאצים בבוכוונאלד תוארו כ”נקודת השפל הנמוכה ביותר שאליה הגיעה האנושות”.

התיאורים שמסרו העיתונים הערבים מוכיחים מעל לכל ספק שידעו היטיב על מה שהתרחש, הנה עוד כמה דוגמאות:

כתב אל אהרם בלונדון דיווח כי ככל שמתקדמים כוחות בריטניה וארה”ב ומביסים את הנאצים, מתגלות עדויות על פשעי הנאצים והוסיף תיאור מפורט של דוח שפרסמה משלחת בריטית שביקרה במחנות הנאצים וסיפרה על התוכניות להשמיד את כל האסירים במחנות בעיקר במחנות בוכנוולד ודכאו.

בעיתון ידעו לספר על השמדתם הכמעט מלאה של יהודי הולנד ושל יהודי יוגוסלביה- בעיקר דרך מה שפורסם בעיתונות הרוסית ועל אחריותו המלאה של היטלר להשמדה.

להבדיל מהעיתונות המצרית, העיתונות הערבית בארץ ישראל מיעטה לדווח על האירועים, למרות שידעו היטיב מה שקרה, הנה דוגמאות:

1.העיתון אל דאפע שיצא בירושלים ציטט מכתב שיצא מהמשרד הערבי בלונדון ב23.12.45 ובו הטיל אחד מבכירי התנועה הפלסטינית את האחריות למותם של 5.7 מיליון יהודים במלחמה על הסוכנות היהודית.

2. כתבה שנייה באותו עיתון משבחת את מצבם של יהודי בולגריה ש”לא הושמדו במהלך המלחמה” – ומכאן ניתן להבין שהעיתון ידע על השמדת היהודים באירופה.

האמפתיה ליהודים התחלפה  בתיאורי התקשורת את הפליטים והעקורים היהודים שנותרו באירופה לאחר המלחמה – שימו לב לשינוי במונחים:

מייד בתום המלחמה הם כונו פליטים (לאג’און) ואולם, כאשר התברר שאותם פליטים מבקשים לעלות לארץ ישראל הם כבר כונו מהגרים (מהאג’רון) ואחר כך פשוט -יהודים תוך התעלמות מהסיבות והנסיבות שהובילו להפיכתם לפליטים.

כאשר החליטה עצרת האו”ם במסגרת החלטת החלוקה על העלאת 150 אלף עקורים לתחומי המדינה היהודית, העיתונות הערבית כבר כינתה אותם חמושים (מסלחון) ובלתי חוקיים (ע’יר שרעיון).

ההנהגה הערבית והשואה:

את ההתייחסות של המנהיגים הערבים לשואה ניתן לפרק לשלוש גישות:

 א. הפרדה מוחלטת בין בעיית הניצולים לבין בעיית ארץ ישראל שהערבים צריכים להיות שותפים לפתרונה.

גישה זו איפשרה לערבים להביע צער וחמלה על הסבל היהודי ומנגד להביע התנגדות מוחלטת לעליית ניצולי השואה לארץ ישראל.

מי שייצג את הגישה הזאת היה מלך סעודיה שבפגישתו עם נשיא ארה”ב רוזוולט בפברואר 45 אמר “מה חטאו הערבים כלפי יהודי אירופה? נוצרים גרמנים הם שהרגו את היהודים ושדדו את רכושם והם צריכים לשלם על הפשעים שלהם..יש לנהוג ביהודים כפי שהבדווים נוהגים בסוף המלחמות שלהם- לחלק אותם בין השבטים המנצחים ובמקרה שלנו- המדינות החברות באו”ם…אי אפשר שכולם יגיעו לפלסטין שהיא קטנה וכבר קלטה אלפי פליטים מאירופה.

ב.גישה שביקשה להקטין את משמעות השואה ולראות אותה כחלק מהסבל שנגרם לאנושות במלחמה ולא כמשהו ייחודי ליהודים.

בקרב המנהיגות הפלסטינית בארץ ישראל זו הייתה גישה מאוד נפוצה ורבים מהם טענו כי היהודים אכן סבלו ממעשי הנאצים במחנות כמו ברגן בלזן ואולם סבל זה קרה גם בעבר ולא היה ייחודי ליהודים אלא למרבית תושבי אירופה.

בשלב מאוחר יותר הפכה מאוד פופולרית ההשוואה בין גורל היהודים בשואה לגורל הפליטים הפלסטינים וקביעה שלפיה “הקמת מדינה יהודית  בכפייה בפלסטין היא מעשה עריץ ותוקפני שחמור יותר מהתוקפנות של גרמניה”

ג. גישה שהטילה את האשמה על השואה על התנועה הציונית ועל היהודים ועל מה שנפל בגורלם.

מי שהוביל את הגישה השלישית היו בעיקר דוברים סורים ופלסטינים שהרבו להשוות בין התנועה הציונית לנאצים וטענו שהם השתמשו באותם אמצעים להשיג את מטרותיהם והקמת מדינה יהודית היא מעשה גזעני שלא שונה מתורת הגזע הנאצית, את פעולות המחתרות בארץ נגד הערבים והבריטים למתקפה הנאצית על פולין והרבו להשוות מנהיגים ציונים כמו בן גוריון להיטלר.

הכחשת השואה בעולם הערבי:

הכחשת השואה בעולם הערבי התפתחה ללא קשר להתפתחות שלה במדינות המערב ושימוש בביטויים כמו “שואת היהודים -שקר היסטורי” וה”שקר הציוני הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה אי פעם” הם רק שניים מהביטויים שמייצגים את צורת החשיבה הזאת.

צורת חשיבה זאת הפכה יותר ויותר נפוצה וישירה  עם ההחרפה בסכסוך הישראלי ערבי והיא כללה הופעת ספרים שמוקדשים באופן בלעדי להכחשת השואה או להצגת דמותו של היטלר באור חיובי יותר.

מה אפיין את צורת החשיבה הזאת בעולם הערבי:

א. השואה מעולם לא קרתה ומקור הסיפור הוא ברמאות ציונית שמטרתה לסחוט כספים ותמיכה פוליטית ממדינות המערב ובמיוחד מגרמניה.

ב.הכמות הגדולה של היהודים שמתו במהלך המלחמה אינה שונה מאובדן החיים הכללי שהיה במהלך המלחמה ממעשי הטרור הנאציים,תוך התעלמות מכך שהייתה מדיניות נאצית מכוונת נגד יהודים.

ג. אומנם, נרצחו יהודים ע”י הנאצים ואולם, הכמות שלהם קטנה בהרבה ממה שתיארו המנהיגים היהודים.

כותב הפוליטיקאי הירדני מופק מח’אדין- “אף מדינה בהיסטוריה לא הוקמה על בסיס הפיכת סיפורים הזויים לעובדות,חוץ ממדינת היהודים ,מדינה שראשיתה הוא בהמצאת השואה או ביצירתה..”

חלק גדול ממכחישי השואה בעולם הערבי טוענים כי למדינות המערב יש אינטרס לשתף פעולה עם היהודים ולהנציח את השואה כדי לכסות על הפשעים שלהם במהלך המלחמה.

כותבת העיתונאית הסורית רים ארנוף ב1990:

“.. ארה”ב היא חלק מקבוצת “ממציאי תאי הגזים” ובלי המצאת השקר של רצח העם היהודי היו מעשי בעלות הברית במלחמה כמו ההפצצה על דרזדן (עיר בגרמניה שבה נהרגו כרבע מיליון גרמנים) או השימוש בנשק גרעיני נגד יפן נתפסים כפשע המלחמה הגדול ביותר ואז כולם היו מדברים על הברברים האמריקאים ולא על הברברים הנאצים..”

שינוי גישה ביחס לשואה בעולם הערבי משנות התשעים:

קריסת ברה”מ והתהליך המדיני במזרח התיכון החלו להניע תהליך של שינוי ביחס העולם הערבי לנושא השואה.

תחילתו של התהליך היה בקרב שכבת המשכילים שיצאה בביקורת על על התפיסות הערביות המסורתיות ביחס לשואה וקראו “להכיר בסבל של העם היהודי מתוך תקווה שזה יכשיר את הקרקע להכרה ישראלית באסון הפלסטיני ולקידום הדו קיום בין שני העמים.”

ואולם, מרבית המשכילים הערבים שתמכו בגישה זאת היו כאלו שחיו במדינות אירופה וארה”ב ופחות בקרב אלו שנותרו במזרח התיכון.

אחד הבולטים שתמכו בגישה זו היה  אדוארד סעיד מהבולטים בקרב אנשי האקדמיה המוסלמים בארה”ב והוא כותב:

“הבסיס לדו קיום בין יהודים לערבים מתחיל בהבנה שלנו, הערבים, שקיים קשר בין מה שקרה ליהודים במלחמת העולם השנייה ובין האסון של העם הפלסטיני ואם לא תהיה הכרה בקשר הזה, לא יהיה בסיס לדו קיום.

עלינו להכיר בשואה כעדות לאנושיות שלנו וליכולתנו להבין את ההיסטוריה ולצורך שלנו שתהיה הכרה הדדית בסבל של העם הפלסטיני.”

אישים נוספים כדוגמת  יורש העצר הירדני היה אורח בחנוכת בית הכנסת המשוקם בעיירה אושווניצים ובתוך ישראל, התפרסם דוח שהצביע על עלייה במספר בתי הספר במגזר הערבי שמלמדים את נושא השואה וכמות התלמידים הערבים שמשתתפים בסדנאות בנושא השואה של קיבוץ לוחמי הגטאות היה בעלייה.

במאי 2003 התארגנה קבוצה ראשונה של 250 ערבים ויהודים שיצאה לסיור במחנות ההשמדה בפולין- הכתבה כאן

רק בשנת 2011 השואה הפכה לנושא לימוד חובה בבתי הספר של המגזר הערבי

אחת הדוגמאות לשינוי באה לידי ביטוי בכתבה הזאת:

ושימו לב להתעניינות שגילו גולשים ממדינות ערב בחומרים בנושא השואה שפרסם משרד החוץ בשפה הערבית- כאן

קריסת התהליך המדיני בשנת 2000 ואירועי הטרור שהתלוו לכך פגעו מאוד בתמיכה של הציבור הערבי בגישה הזאת ואף הולידו גל חדש של הכחשת שואה.

מי שהוביל את התהליך היו העיתונים שיצאו לאור ברשות הפלסטינית והם חזרו לפרסם מאמרים ובהם המוטיבים המוכרים של הכחשת השואה- מספר הקורבנות שהיהודים ניפחו לצרכים שלהם והעדר העדויות לשימוש בגז במחנות ההשמדה.

במקביל החלו ניסיונות לארגן ועידה של מכחישי שואה בשיתוף דוברים ותומכים של הרעיון מאירופה שתהיה המשך לועידת דרבן שהתכנסה בדרום אפריקה בספטמבר 2001 ובה בפעם הראשונה ניסו דוברים ערבים ומוסלמים להפוך את הכחשת השואה למשהו ממוסד ומאורגן ולדבר על מעשיה של ישראל כנגד הפלסטינים כמעשים שדומים באופיים לגזענות הנאצית.

גם החלטת האו”ם לציין את זכרון השואה ביום זכרון מיוחד ב27.1 מידי שנה- החלטה שהתקבלה ב2005 זכתה לתגובות קשות בעולם הערבי :

הפרלמנט המצרי דחה אותה פה אחד והמועצה המוסלמית העליונה בבריטניה סירבה להשתתף בציון יום השואה הבין לאומי בבריטניה משום שהוא לא כולל אזכור של השואה שעשתה ישראל לפלסטינים מ1948 .

העיתונאית ע’אדה פחרי מעיתון אל שרק אל אווסט כתבה בינואר 2005 :

“אין ספק כי שחרור מחנות הריכוז היה אירוע היסטורי חשוב..אך האם הוא באמת מייצג את סופה של המלחמה? מדוע החליטה עצרת האו”ם לציין רק היבט אחד של הזוועות אשר גרמו מיליוני הרוגים באירופה באסיה ובאפריקה? מדע לא ציין האו”ם את יום השנה העשירי לטבח העם ברואנדה?  הסיבה לכך היא הרצון להתיישר עם סדר היום של הממשל האמריקאי של הנשיא בוש שתומך בישראל וזה נותן הכשר לישראל להמשיך במדיניותה הרצחנית נגד הפלסטינים..”

העיסוק בשואה ובהכחשת שואה המשיך בצורה להתגבר עם הופעתו של נשיא אירן דאז אחמדיניג’אד בכינוס של ארגון הועידה האיסלמית בסעודיה בדצמבר 2005 ודבריו הובילו למחלוקת בין אלו שתמכו בגישתו וטענו שהוא דובר אמת ובין כאלה שטענו שהצהרותיו וגישתו גורמים נזק לעולם הערבי ולמאמצי ההסברה שלו..

עיתון אל אהרם המצרי טען ב10.12 כי ישראל היא עובדה קיימת והצהרות כמו זו של נשיא אירן לא ישנו זאת.

אישים אחרים כמו האינטלקטואל הפלסטיני ג’ורג’ כתן טענו כי “הכחשת השואה הפכה ממשהו שנפוץ בשולי החברה למחלה שהתפשטה בקרב שליטי העולם הערבי והיא  מטהרת את היטלר ונוגדת את ערכי האיסלאם וכי חובה עלינו להבדיל בין היהודים החפים מפשע שניצבו לפני המוות ובין ניצולה של השואה ע”י התנועה הציונית.”

נסכם את הנושא בדבריו של המזרחן ד”ר אדי כהן בנושא:

הסרט נמצא כאן