בספר זה נלמד מה מאפיין את מדינת

ישראל כמדינה יהודית 

ישנם מאפיינים רבים שמסמלים את יהדותה של מדינת ישראל

אנחנו נחלק אותם לקבוצות:

ח– חקיקה בעלת אופי דתי

מ– מרחב ציבורי- התנהגות שמאפיינת וקשורה לדת היהודית

ס-סמלים יהודיים

ה– הסדר הסטטוס קוו 

גם את החוקים ניתן לזכור בראשי תיבות :

בח”מ-חקיקה דתית– (בתי דין רבניים, חזיר, מצות)

חקיקה תרבותית- רש”י ח”י– (רשות השידור, שעות עבודה ומנוחה, יום הזיכרון לשואה, חנוך ממלכתי, יסודות המשפט).

 
חקיקה לאומית: ע”ם אש”ם: (עשיית דין בנאצים, מעמד ההסתדרות הציונית והסוכנות, אזרחות, שבות, מקרקעי ישראל) .

הטבלה בעמוד הבא תפרט על החוקים הללו:

בעמוד הקודם ראינו כיצד חוק יסוד מקרקעי ישראל יוצר קונפליקט עם האוכלוסייה הערבית שחייה פה-דרך שתי עתירות לבג”צ שהוגשו בנושא החוק ויישומו על הערבים.

המרחב הציבורי- מעמד השפה העברית:
העברית אמנם לא נקבעה בחוק מפורש כשפה הרשמית של מדינת ישראל וכך נותרה החקיקה מתקופת המנדט המקנה לעברית ולערבית מעמד של שפות רשמיות (לאחר הביטול המפורש בחקיקה של מעמד השפה האנגלית).
החקיקה והפסיקה בישראל מקנות עדיפות לעברית כשפה רשמית כביטוי לאופייה היהודי של המדינה.
עברית היא שפת המדינה ושפת רוב אזרחיה. בה נכתבים החוקים, התקנות ופסיקות בית המשפט. חוק מתקופת המנדט הבריטי קבע שהערבית היא בעלת מעמד רשמי מקביל לעברית, חוק יסוד מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי נותן עדיפות למעמד המשפטי של השפה העברית. מצד שני יש גם חוקים שנותנים מעמד זהה לשתי השפות, למשל חוקים הקובעים ששתי השפות חייבות להופיע בכסף הישראלי, בתעודות הזיהוי הישראליות ובכל פרסום רשמי של המדינה.
העברית מקבלת מעמד מיוחד מכיוון שישראל היא מדינת הלאום היהודי, והערבית מקבלת מעמד מיוחד כשפת המיעוט הגדול בישראל.

לוח השנה העברי:
לוח השנה העברי הוא לוח השנה הרשמי של מדינת ישראל כביטוי לאופייה היהודי של המדינה. החגים היהודים הינם ימי שבתון רשמיים במדינה.
החוק מחייב שימוש בתאריך עברי בכל מסמך רשמי היוצא מטעם המדינה ומוסדותיה.

סמלי המדינה:
הסמלים מייצגים את המדינה, מבטאים את ריבונותה ומבדילים אותה ממדינות אחרות ותורמים לתחושת
השייכות של האזרחים למדינה. סמלי המדינה הקבועים בחוק מבטאים את זהותה היהודית.

דגל המדינה:
דגל המדינה מורכב ממגן דוד שהוא סמל יהודי מסורתי ומפסי תכלת ולבן שהם צבעי הטלית היהודית (נבחר כדגלה של התנועה הציונית עוד בראשית דרכה).
כדגלה של מדינת ישראל נקבע הדגל שבו השתמשה התנועה הציונית . צורת הדגל דומה לטלית וצבעיו – לבן ופסים כחולים – כצבעי הציצית המקראית כאמור בספר במדבר ט”ו, ל”ח: “ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת”. הצבעים תכלת ולבן מופיעים במקרא גם בתיאור בגדיו של הכהן הגדול ביום הכיפורים .
דוד וולפסון, מראשי התנועה הציונית, יזם את הרעיון לשלב בדגל את מגן הדוד. יש המייחסים את ראשית השימוש במגן הדוד לשלמה המלך, אך יש ממצאים לשימוש יהודי בו כסמל רק בתקופה מאוחרת יותר. החל מן המאה ה- 14 מופיע מגן הדוד בספרים ובחותמות של קהילות יהודיות, ובמאה ה- 19, עם תחילת התנועה הציונית , הוא היה לסמל העם היהודי.

על לוח השנה:

על הדגל:

סמל המדינה:
סמל המדינה הינו המנורה שעמדה בבית המקדש בירושלים ומשני צדיה ענפי זית.
מנורה וענפי זית: המנורה הייתה אחת מכלי המשכן. בספר זכריה היא מתוארת כמעוטרת בזיתים.
המנורה הפכה לסמל יהודי מובהק והיא מסמלת את הכמיהה לבניין בית המקדש.

המנון המדינה: המנון המדינה, “התקווה”, מבטא את שאיפת העם היהודי לחזור לארצו ולחדש בה את חרותו המדינית.
חברי תנועת הפועלים הציעו את השיר “תחזקנה” של חיים נחמן ביאליק שמדבר על סבלו ומאבקו של הפועל היהודי להשגת זכויותיו.
2 . חברי הציונות הדתית לאומית, הציעו את מזמור קכ”ו מתהילים, “שיר המעלות” – המדבר על שיבת ציון. זהו מזמור המדבר על תהילת הקדוש ברוך הוא על שהשיב את גולי ציון מגלותם.
3 . ההצעה שהתקבלה בסופו של דבר, היא “התקווה” שחיבר נפתלי הרץ אמבר. התקווה הפכה להיות להמנון התנועה הציונית המבטא את כיסופי העם היהודי לציון ואת הציפייה לעצמאות מדינית בציון.

על התקווה:

ועל הסמל:

ג.הסדר הסטטוס קוו- ההסדר להכרעה במחלוקות בסוגיות דת ומדינה שיסודו מיוחס למכתב הצהרת כוונות מ- 1947 (שנשלח מהנהלת הסוכנות היהודית למפלגת אגודת ישראל) .
נועד למנוע העמקת מחלוקות בין דתיים לחילוניים ולאפשר חיים משותפים במדינה שעתידה לקום עוסק בהסדרת ארבע סוגיות מרכזיות של דת ומדינה:

1. הגדרת השבת כיום המנוחה במדינת ישראל (ליהודים).

2. מטבח כשר במוסדות ממלכתיים

3 . נישואין וגירושין של יהודים יתנהלו בהתאם להלכה

4 . מתן אוטונומיה לזרם החינוך הדתי.
רובו התקבע בחקיקה ואופן שימורו ויישומיו הראויים נתונים לאורך כל השנים בויכוח ציבורי.
בשל חילוקי הדעות בין דתיים וחילוניים בקשר לאופי היהודי של המדינה ומעמד הדת היהודית במדינה, נחתם בשנת 1947 , ערב הקמת המדינה, הסדר בין מפלגות הפועלים והמפלגות הדתיות החרדיות הידוע בשם סטאטוס קוו. על פי הסדר זה מעמד הדת במדינת ישראל נשאר כפי שהיה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

ההסדר מבוסס על כך שהקבוצות היהודיות השונות במדינה מבינות שעליהן למצוא דרך לחיות ביחד, למרות חילוקי הדעות בנושאי יחסי דת ומדינה. ההסדר נועד לקבוע כללים, אך אין בו פתרון למחלוקות הרבות. המחלוקות בנושאי דת ומדינה בישראל הן עמוקות, ועל מנת להבטיח את היציבות במדינה יש נטייה להימנע בתחומים אלה מהחלטות
בהכרעת רוב וחקיקה. חוקים שייקבעו על ידי הכרעת רוב יגרמו לצד המפסיד להרגיש שאין לו חלק במדינה. לכן הסטטוס קוו הוא חשוב. שמירה על המצב הקיים מאפשרת לקבוצות השונות לחיות ביחד למרות חילוקי הדעות. חלק מהנושאים בסטטוס קוו קיבלו תוקף של חוק, למשל שמירת כשרות במוסדות ציבור, עיסוק של בתי דין רבניים בלבד בנישואין וגירושין ונושא עבודה בשבת.
הסדר הסטאטוס קוו עוסק בארבעה תחומים
(ראשי תיבות אשכ”ח – לא אשכ”ח את יהדותי):
אישות – מתן זכות בלעדית לבתי דין רבניים לעסוק בענייני נישואין וגירושין.
שבת – שמירת שבת במקומות ציבוריים(תחבורה ציבורית).
כשרות – שמירת כשרות במוסדות ציבור (כמו משרדי הממשלה וצה”ל).
חינוך – שמירת המעמד האוטונומי (עצמאי) לחינוך החרדי.

חלק מסעיפי ההסדר עוגנו בחקיקה לדוגמה :
1 . חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין תשי”ג- 1953)
2 . חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א 1951 .
3 . פקודת מאכל כשר לחיילים תש”ט 1948 עיגן את ההסדר לגבי כשרות במוסדות ציבור,
4 . אוטונומיה לחינוך הדתי שנקבעה בחוק חינוך ממלכתי תשי”ג 1953 . החוק מבטיח אוטונומיה לחינוך הממלכתי דתי במסגרת החינוך הממלכתי. במסגרת ההסדר הוקם המנהל לחינוך הדתי המבטיח אוטונומיה בקביעת תכניות הלימוד וגיוס מורים. המערכת כוללת גני ילדים בתי ספר יסודיים, על יסודיים, אולפנות לבנות , ישיבות לבנים וסמינרים למורים. גם לציבור החרדי הוענקה אוטונומיה במסגרות של החינוך העצמאי.

הסדר הסטטוס קוו נועד למסד פשרות בתחום יחסי הדת והמדינה בישראל שיקבעו את אורח החיים בה לאורך זמן רב, באופן קבוע. אך זוהי שאיפה בלתי אפשרית לשמור על המצב הקיים, מאחר והתנאים משתנים במדינה. החברה, הכלכלה והפוליטיקה משתנות עם הזמן.
לכן, הסדרי הסטטוס קוו, שאינם מעוגנים בחוק, כמו נושא שמירת השבת, מעוררים מחלוקת בין הדתיים לחילוניים. למשל וויכוח שהתעורר בנושא שידורי טלוויזיה בשבת.
נציגי הציבור הדתי טענו שזהו עניין חדש שלא מופיע בסטטוס קוו, ולכן אין לשדר בשבת, ונציגי הציבור הלא דתי טענו שהנושא דומה לשידורי רדיו, המותרים בשבת על פי הסדרי הסטטוס קוו, ולכן יש לשדר טלוויזיה בשבת. כמו כן חוזר תמיד נושא התחבורה הציבורית לשלחן הדיונים במישורים המקומיים ובמישור הלאומי.

הסרט הבא סוקר את הסכם הסטטוס קו ואת הדרך שבה התפתחו יחסי דתיים חילוניים:

היחס של מדינת ישראל ליהדות התפוצות
הקשר בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות בא לידי ביטוי כבר במגילת העצמאות. מדינת ישראל פונה ליהודים בעולם ומבקשת מהם לתמוך בה, ומצד שני היא מתחייבת אליהם בצורות שונות, כמו למשל במשפט: “מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות”.
כדי לממש את הנאמר בהכרזה, נחקק בשנת 1950 חוק השבות, האומר:
1 . כל יהודי זכאי לעלות ארצה.
2. כל יהודי שעלה לארץ לפני תחילת תוקפו של חוק זה וכל יהודי שנולד בארץ בין לפני תחילת תוקפו של חוק זה, ובין לאחריה, דינו כדין מי שעלה לפני חוק זה.
2 ב. לעניין חוק זה “יהודי” – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת.
חוק זה מבטא את כמיהתם של היהודים במהלך הדורות לשוב לארצם. עם הקמת המדינה ופתיחת שעריה לעלייה, הייתה תקווה שהיהודים יגשימו את הקריאה ממגילת העצמאות ויעלו בהמוניהם ארצה. תקווה זו התחזקה לאחר גלי העליות של היהודים פליטי השואה והיהודים מארצות האסלאם. אך חלק גדול מהעם היהודי חי עדיין מחוץ למדינת ישראל, על פי בחירתו.

עוד על בעיית ההתבוללות שקשורה ליחסי היהודים בארץ ובחו”ל- תוכלו לקרוא כאן

אחד הארגונים שדואג לקשר עם יהודי התפוצות הוא הג’וינט-שימו לב לכתבה:

ועוד כתבה על יהודי ארה”ב

ועל יהודי צרפת:

ולסיכום הנושא:

משימה לסיכום היחידה נמצאת כאן