פַּעַם כְּשֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בָּאַרְמוֹן

נִכְנְסָה דְּבוֹרָה לַחֶדֶר וְעָמְדָה עַל הָאַף שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ.

כָּעַס שְׁלֹמֹה עַל הַדְּבוֹרָה וְרָצָה לַהֲרֹג אוֹתָהּ.

אָמְרָה הַדְּבוֹרָה: “אַל תַּהֲרֹג אוֹתִי, אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲזֹר לְךָ”

צָחַק שְׁלֹמֹה עַל הַדְּבוֹרָה.

אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ:”אֵיךְ אַתְּ יְכוֹלָה לַעֲזֹר לִי וְאַתְּ כֹּל כָּךְ קְטַנָּה”?

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ פָּתַח אֶת הַחַלּוֹן, וְנָתַן לַדְּבוֹרָה לָצֵאת הַחוּצָה.

יוֹם אֶחָד בָּאָה לְאַרְמוֹן שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מַלְכָּה חֲשׁוּבָה, קָרְאוּ לָהּ: מַלְכַּת שְׁבָא.

הִיא שָׁמְעָה שֶׁשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מְאֹד חָכָם וְרָצְתָה לִבְדֹּק אֶת הַחָכְמָה שֶׁלּוֹ.

מָה הִיא עָשְׂתָה?

הִיא  לָקְחָה פְּרָחִים אֲדֻמִּים מֵהַגִּנָּה, וְגַם עָשְׂתָה עוֹד פְּרָחִים מִנְּיָר.

הַפְּרָחִים מֵהַגִּנָּה וּמֵהַנְיָר הָיוּ נִרְאִים אוֹתוֹ דָּבָר.

הִיא אָמְרָה לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: “יֵשׁ לִי פְּרָחִים. כָּל הַפְּרָחִים הֵם נְיָר וּפֶרַח אֶחָד מֵהַגִּנָּה.

אֵיזֶה פֶּרַח הוּא מֵהַגִּנָּה”?

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הִסְתַּכֵּל עַל הַפְּרָחִים,

וְלֹא יָדַע אֵיזֶה פֶּרַח מֵהַגִּנָּה.

אָז נִזְכַּר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בַּדְּבוֹרָה.

שְׁלֹמֹה פָּתַח אֶת הַחַלּוֹן וְהַדְּבוֹרָה נִכְנְסָה לַחֶדֶר,

וְעָמְדָה עַל הַפֶּרַח מֵהַגִּנָּה.

אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ:”זֶה פֶּרַח אֲמִתִּי”!

הַמַּלְכָּה שָׂמְחָה מְאֹד וְאָמְרָה: “שְׁלֹמֹה אַתָּה מֶלֶךְ חָכָם”.