ילדים מציירים- “העץ הנדיב”/ של סילברסטיין.

פַּעַם אַחַת הָיָה עֵץ…

 וְהוּא אָהַב יֶלֶד קָטָן אֶחָד.

וְכָל יוֹם הַיֶּלֶד הָיָה בָּא

וְאוֹסֵף אֶת הֶעָלִים שֶׁל הָעֵץ

וְעוֹשֶׂה מֵהֶם כְּתָרִים וּמִשְׂחָק בְּמֶלֶךְ הַיַּעַר.

הוּא הָיָה מְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע

וּמִתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים

 וְאֹכֶל תַּפּוּחֵי עֵץ.

וְהֵם הָיוּ מִשְׂחָקִים בַּמַּחְבּוֹאִים.

   וּכְשֶׁהַיֶּלֶד הָיָה מִתְעַיֵּף הוּא הָיָה נִרְדָּם בְּצִלּוֹ שֶׁל הָעֵץ.

וְהַיֶּלֶד אָהַב אֶת הָעֵץ… מְאֹד מְאֹד

                                   וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָּׁר.

 אַךְ הַזְּמַן חָלַף לוֹ.

 וְהַיֶּלֶד הָלַךְ וְגָדַל.

 וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָעֵץ נִשְׁאַר לְבַדּוֹ.

 וְאָז הַיֶּלֶד בָּא יוֹם אֶחָד אֶל הָעֵץ,

 וְהָעֵץ אָמַר: בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְּטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִּי.

תִּתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתֹאכַל תַּפּוּחִים וּתְשַׂחֵק בְּצִלִּי וּתְהִיָּה מְאֻשָּׁר.

 אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי גָּדוֹל בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס וּלְשַׂחֵק, אָמַר הַיֶּלֶד.

 אֲנִי רוֹצֶה לִקְנוֹת דְּבָרִים וְלַעֲשׂוֹת חַיִּים, אֲנִי רוֹצֶה קְצָת כֶּסֶף, אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי קְצָת כֶּסֶף? 

 אֲנִי מִצְטַעֵר,אָמַר הָעֵץ, אֲבָל אֵין לִי כֶּסֶף, יֵשׁ לִי רַק עָלִים וְתַפּוּחִים.
קַח אֶת הַתַּפּוּחִים שֶׁלִּי, יֶלֶד, תִּמְכֹּר אוֹתָם בָּעִיר וְכָךְ יִהְיֶה לְךָ כֶּסֶף
וְתִהְיֶה מְאֻשָּׁר. 

וְאָז הַיֶּלֶד טִפֵּס עַל הָעֵץ
וְקָטַף מִמֶּנּוּ אֶת הַתַּפּוּחִים וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ .

                                      וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָּׁר.   

אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמַן…

וְהָעֵץ הָיָה עָצוּב,

 וְאָז יוֹם אַחַד הַיֶּלֶד חָזַר וְהָעֵץ רָעַד מֵרֹב שִׂמְחָה וְאָמַר, בּוֹא, יֶלֶד, תְּטַפֵּס עַל הַגֶּזַע
שֶׁלִּי וְתִתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים שֶׁלִּי וְתִהְיֶה מְאֻשָּׁר.

 אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי עָסוּק בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס עַל הָעֵצִים, אָמַר הַיֶּלֶד,  אֲנִי רוֹצֶה בַּיִת שֶׁיִּהְיֶה לִי חַם ,הוּא אָמַר, אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי בַּיִת? 

אֵין לִי בַּיִת, אָמַר הָעֵץ, הַיַּעַר הוּא בֵּיתִי
אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְקַצֵּץ אֶת הָעֲנָפִים שֶׁלִּי וְלִבְנוֹת בַּיִת.
אָז תִּהְיֶה מְאֻשָּׁר .

הַיֶּלֶד קִצֵּץ לָעֵץ אֶת עֲנָפָיו וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ.

    וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָּׁר.

אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמַן

וּכְשֶׁהוּא חָזַר הָעֵץ הָיָה כָּל כָּךְ מְאֻשָּׁר שֶׁבְּקֹשִׁי הִצְלִיחַ לְדַבֵּר.

 בּוֹא יֶלֶד, הוּא לָחַשׁ, בּוֹא תְּשַׂחֵק .

אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי זָקֵן וְעָצוּב בִּשְׁבִיל לְשַׂחֵק, אָמַר הַיֶּלֶד.

 אֲנִי רוֹצָה סִירָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי הַרְחֵק מִכָּאן.
אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי סִירָה? 

 כְּרֹת אֶת הַגֶּזַע שֶׁלִּי וְתַעֲשֶׂה לְךָ סִירָה, אָמַר הָעֵץ,
כָּךְ תּוּכַל לְהַפְלִיג לְמֶרְחַקִּים
וְתִהְיֶה מְאֻשָּׁר.

הַיֶּלֶד כָּרַת לָעֵץ אֶת הַגֶּזַע וּבְנָהּ לוֹ סִירָה וְהִפְלִיג לַמֶּרְחַקִּים.

וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָּׁר, אֲבָל לֹא מְאֻשָּׁר מַמָּשׁ.

וְאַחֲרַי הַרְבֵּה זְמַן הַיֶּלֶד חָזַר שׁוּב.

 אֲנִי מִצְטַעֵר יֶלֶד, אָמַר הָעֵץ, אֲבָל לֹא נִשְׁאַר לִי שׁוּם דָּבָר לָתֵת לְךָ      הַתַּפּוּחִים שֶׁלִּי כְּבָר אֵינָם .

 הַשִּׁנַּיִם שֶׁלִּי יוֹתֵר מִדַּי חַלָּשׁוֹת בִּשְׁבִיל תַּפּוּחִים .

 הָעֲנָפִים שֶׁלִּי כְּבָר אֵינָם, אָמַר הָעֵץ, יוֹתֵר לֹא תּוּכַל לְהִתְנַדְנֵד עֲלֵיהֶם .

,אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי זָקֵן בִּשְׁבִיל לְהִתְנַדְנֵד עַל עֲנָפִים,אָמַר הַיֶּלֶד.

“הַגֶּזַע שֶׁלִּי כְּבָר אֵינֶנּוּ  אָמַר הָעֵץ “לֹא תּוּכַל לְטַפֵּס.

“אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי עָיַף בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס” אָמַר הַיֶּלֶד.

 אֲנִי מִצְטַעֵר” אָמַר הָעֵץ “הַלְוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי לָתֵת לְךָ מַשֶּׁהוּ
אֲבָל לֹא נִשְׁאַר לִי כְּלוּם, אֲנִי סְתָם גֶּזַע כָּרוּת וְזָקֵן, אֲנִי מִצְטַעֵר…

 אֲנִי לֹא צָרִיךְ הַרְבֵּה עַכְשָׁו, אָמַר הַיֶּלֶד,
רַק מָקוֹם שָׁקֵט לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ, אֲנִי עָיֵף מְאֹד .
אִם כָּךְ ,אָמַר הָעֵץ וְזָקַף עַצְמוֹ כַּמָּה שֶׁרַק הִצְלִיח,

 אִם כָּךְ, גֶּזַע כָּרוּת זָקֵן הוּא כֵּן טוֹב בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ.

בּוֹא יֶלֶד, שָׁב לְךָ וְתָנוּחַ .

                                         .וְהַיֶּלֶד יָשַׁב                                                           

וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָּׁר.