המתנה

יום ההוּלֶֶדת שֶׁל דפְנָה מִתָקֵרב וּבָא.

אימָא שָׁאֲלָה אֶת דפנָה:

“אֵיזו מַתָנָה אַת רוצָה ליוֹם ההוּלֶֶדת?”

דפנָה לא יָדעָה מָה לַענוֹת. צבָעים? יֵש לָה הַרבֵּה.

דוּבּוֹנים? בּוּבּוֹת? גַם מֵהֶם יֵשׁ לָה הַרבֵּה.

“אוּלַי סֵפֶר?” שָׁאֲלָה אימָא.

“סֵפֶר זֶה טוב,” אָמָרה דפנָה. “אֲני אוהֶבֶת ספָרים.

אֲבָל אֲני רוצָה לְַקבֵּל מַשֶׁהוּ שֶׁאֶפשָׁר לחַבֵּק…”

“מָה למָשָׁל?” שָׁאֲלָה אימָא.

“לא יוַדעַת!” אָמָרה דפנָה.

“טוֹב, אֲני אֶצטֵָרך לַחשׁוֹב עַל זֶה,” אָמָרה אימָא.

כַּאֲשֶׁר הִגיעַ יום ההוּלֶֶדת, הָיְיתָה דפנָה סַקָרנית מְאוד וָרצתָה

לַָדעַת מָה אימָא קנתָה לָה. אימָא הִגישָׁה לָה בּמַתָנָה קוּפסַת

קרטוֹן עִם חוִֹרים בַּמִכסֶה, וַדפנָה לא יָכלָה לנַחֵש מָה יֵש

בּתוֹך הקוּפסָה.

לפֶתַע שָׁמעָה קוֹל “מְיָאוּ” חָלוּש עולֶה מִבִּפְנים. בּיַָדיִים

רועֲדוֹת מֵהִתַרגשׁוּת מיהֲָרה דפנָה לִפתוחַ אֶת הקוּפסָה,

והוציאָה מִתוֹכָה חֲתוּלָה קטַנָה, שֶׁסֶרט וָרוד קשוּר לצַוָואָרה.

דפנה חיבָּקה אֶת הַחֲתוּלָה הקטַנָה.

“זו המַתָנָה הַנִפלָאָה בּיוֹתֵר שֶׁהָיִית יכוֹלָה לָתֵת לי,” אָמרה דפנָה.

“כֵּן,” חִיְיכָה אימָא, “ָרציתי לָתֵת לָך מַשֶׁהוּ שֶׁאֶפשָׁר לחַבֵּק!”