פרק נוסף לשרלוק הולמס, כלבם של בני בסקרוויל-רותם וילנר

7-8

דין-וחשבון לפני-ראשון של ד”ר ווטסון

.

כדי להעביר לכם הקוראים את ההרפתקה שעברתי כמו שצריך, החלטתי להעתיק את הקטע הבא ממברק שכתבתי למען מיסטר הולמס, ולאחר שקראתי אותו שוב הבנתי שפרטיו כנראה לא יעזרו למיסטר הולמס, כי הוא וודאי כבר יודע את כל הדברים האלה, אז כתבתי את התחלתו מחדש במברק ששלחתי לו אחרי. אבל לכם הקוראים עוד מידע לא יוכל להזיק אז הנה הסיפור המלא.

טירת בסקרוויל, 10 באוקטובר

הולמס יקירי,

במכתבים ובמברקים שקבלת ממני עד כה, הסברתי לך מה מתרחש בפינה שכוחת אל זו. ככל שאני מבלה יותר זמן בסיוע לסר הנרי כאן בערבה, כך האווירה העגומה והעצובה של האזור משפיעה אלי ומדכאת אותי.

אחד העניינים שמעסיקים את תושבי הערבה הוא מציאת האסיר הנמלט. רוב התושבים סבורים שהאסיר כבר עזב את הערבה, כי עברו כבר שבועיים מאז שנמלט את בין הכלא, ואין משאבים שמהם אפשר להתקיים בערבה. אבל לאומת זאת יש הרבה מקומות מיסתור בערבה, ולא תהיה לו בעיה להסתתר מפני השוטרים.

ידידנו סר הנרי פיתח חיבה רבה לשכנתו מיס סטפלטון, והוא מבלה הרבה בחברתה. מיס סטפלטון היא אישה מקסימה ומעניינת, ואני ממש מופתע שהיא אחות של אדם קר ואדיש כל כך. אך גם הוא מיצר רושם כי בוערת בו אש נסתרת. אין ספק כי הוא משפיע על אחותו והיא תלויה בו מאוד. יש מבט קר וחסר רגש על פניו, ואני מקווה שהוא מתייחס לאחותו יפה.

בימים האחרונים אני וסר הנרי היינו בטוחים שמצאנו פריצת דרך בחקירה, שלבסוף התגלתה כמבוי סתום.

שנינו הלכנו לארוחת צהרים בביתו של סטפלטון כשבדרך מצאנו טביעת רגל גדולה של כלב. סר הנרי, שהאגדה העתיקה על כלבם של בני בסקרוויל ממש הפחידה אותו, נכנס ללחץ ונמלט מהר מהשביל, ואני רצתי אחריו כדי לעזור לו להתמודד עם הלחץ.

כשהגענו לטירה הברון עלה לחדרו, וסגר אחריו את דלתו. שאלתי אותו אם אני יכול להיכנס, והוא אמר לי בקול מפוחד שלא. לאחד כמחצית השעה הגיעה מיס סטפלטון, שטענה שבאה לבדוק למה לא הופענו לארוחה שקבענו. לאחר שסיפרתי לה את הסיפור, היא עלתה לחדרו של סר הנרי ובקשה להיכנס, והוא אמר לה שהיא יכולה. לאחר כחמש דקות שניהם יצאו החוצה, וסר הנרי נראה רגוע.

לאחר ארוחת הצהרים המאוחרת במקצת שערכנו אני והברון ערכנו שיחה בניינו והחלטנו לבדוק מה גרם לטביעות הרגל הענקיות. עברנו בין בית לבית בכל הערבה בחיפוש אחר   כלב גדול יותר מכלב נורמלי, ולא הצלחנו למצוא אף כלב גדול בשום בית.

בדרכנו חזרה לטירה מצאנו עוד טביעות רגל רק הפעם בגודל שונה במקצת. הברון נראה מפוחד, אבל לפני שהפחד שיתק אותו אמרתי לו שהרגל לא יכולה להיות של אותו הכלב, כי הטביעות בשני גדלים שונים, ומכך אפשר להסיק שעברו כאן שתי כלבים שונים, ויש רק כלב אחד של בני בסקרוויל, אז זה לא אותו הכלב. לאחר שהרגעתי את סר הנרי, הבנו שהמהתגלית שלנו אפשר להסיק שיש כמה כלבים ענקיים שמסתובבים באזור, אז החלטנו שבלילה נטמון מלכודת לכלבים כדי לבדוק האם הם באמת סתם כלבי בר, או, או שזה כלבם של בני בסקרוויל.

כשירד הלילה אני וברימור המשרת נשארנו בחוץ ליד המלכודת כדי לבדוק עם איזה יצור אנחנו מתמודדים.

בשעה הראשונה לא קרה כלום, אבל במחצית הראשונה של השעה השניה במארב הגיעו שני כלבים גדולים שגיששו אחר מזון. יכולתי לראות מצורת ההליכה שלהם ומהקולות המפוחדים שהם הפיקו שהם נפגעו. לאחר שהמלכודת תפסה אותם אני וברימור הלכנו לראות מה מצבם. שניהם היו גדולים במיוחד, הם נראו והתנהגו כמו אחים, וראיתי אליהם סימני מאבק, כאילו הם נלחמו במישהו חמוש עם סכין.

כשחזרנו לטירה, סיפרנולסר הנרי מה קרה לנו, והוא המליץ לנו לשאול את ד”ר מורטימר מאיזה גזע הכלבים, וכך עשינו.

ד”ר מורטימר אמר לנו שהזאבים מגזע דני ענק, ולכן הם ענקיים, וגם שהמאבק שלהם עם האיש החמוש היה לא מזמן, אז הנחנו שהם ברחו מקרקס.

אני מקווה שהמידע שנתתי לך יעזור בפתירת התעלומה. מידידך, ד”ר ווטסון.